סידור "ואני תפילתי"

 וַאֲנִי תְפִלָּתִי-לְךָ יְהוָה, עֵת רָצוֹן-- אֱלֹהִים בְּרָב-חַסְדֶּךָ; עֲנֵנִי, בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ.(תהילים, ס"ט, 14)

לא בכדי הסידור של התנועה המסורתית מכונה "ואני תפילתי". השם מבוסס על הפסוק מספר תהילים: וַאֲנִי תְפִלָּתִי-לְךָ יְהוָה, עֵת רָצוֹן-- אֱלֹהִים בְּרָב-חַסְדֶּךָ; עֲנֵנִי, בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ.(ס"ט, 14), ועל התלמוד הבבלי ששואל, ומשיב: "אימתי עת רצון? - בשעה שהציבור מתפללין". (מסכת ברכות, ז', ע"ב ).לאורו של מדרש זה אנו מוסיפים ומחדשים: "ואני תפילתי" - אני ותפילתי אחד; אינני אחד בפה ואחד בלב: מה שבלבי הוא המעצב את התפילה שבפי.
הסידור "ואני תפילתי" נועד על כן לציבור ישראלי דובר עברית, ולמתפללים בקהילות של התנועה המסורתית בפרט. ציבור זה מגוון בדעותיו ועל כן גם הסידור מאופיין בכמה וכמה תכונות: זהו סידור מסורתי [קונסרבטיבי], ישראלי-ציוני, פלורליסטי וחדשני.

סידור מסורתי (קונסרבטיבי)- נוסח התפילה המובא בסידור הוא הנוסח שירשנו מקדמת דנא, וכל מי שברצונו לדבוק בנוסח תפילה זה יעשה זאת על נקלה בכל התפילות המרכזיות והעיקריות. עם זה, נוסח התפילה שונה או נוסף עליו כשהיה בכך צורך, לפי ההשקפות של התנועה המסורתית. אצל חלק מציבור המתפללים בקהילותינו רווחת מחשבה מוטעית שנוסח התפילה הוא מעין "דבר שבקדושה" שאת מילותיו אסור לשנות - בדומה לספר תורה. המצב ההלכתי רחוק מאוד מכך. בהלכות קריאת שמע פרק א', הלכה ז', פוסק הרמב"ם: "ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל ... אין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום ... כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע" (עד כאן לשונו). לפיכך, הרמב"ם אוסר כאן סטייה ממטבע התפילה שטבעו החכמים, לא מנוסח תפילה מסוים. מטבע תפילה, כפי שמתברר, מצביע על המבנה של התפילה - שבסדר קריאת שמע בערבית יש שתי ברכות לפניה ושתי ברכות אחריה, ושהנושא של הברכה הראשונה צריך להיות "מעריב ערבים", וכיוצא בזה. על כלל זה (של אי-סטייה ממטבע תפילה) אנו מקפידים הקפדה יתרה, ואין כל שינוי מן המטבע של תפילה - דהיינו מן הסדר ומן המתכונת של הברכות והתפילות. אך למרות רצונו של הרמב"ם לאסור גם סטייה מן התוכן המילולי של התפילה, הדבר לא הסתייע בידו: נוסח התפילה שהרמב"ם עצמו מביא בחיבורו הגדול "משנה תורה" שונה מאוד מנוסח התפילה שאנחנו מכירים היום.

מתברר, על כן, שאין המגבלה של איסור סטייה ממתכונת קבועה חלה על התוכן המילולי של התפילה. וזו לשון הרשב"א [לברכות דף י"א עמוד א']: "אותה שאמרו אינו רשאי להאריך ולקצר, אין הכוונה להרבות ולמעט במילותיה [של התפילה], שאם כן היה להם [לחכמים] לתקן נוסח כל ברכה במלות מנויות [לקבוע לנו בתלמוד את המלים המדויקות של התפילה], וזה לא מצינו בשום מקום ... בשאר נוסח הברכות לא נתנו חכמים שיעור שיאמר [המתפלל] כך וכך מלות לא פחות ולא יותר" (עכ"ל). ידוע שגדולי ישראל חיברו פיוטים להוספה באמצע ברכות, אפילו תוך כדי שינוי נוסח התפילה, ואין איסור בדבר, הלכה למעשה, לפי דעת רוב הפוסקים. אילו היה אסור לסטות מנוסח תפילה בלתי-משתנה שנקבע מראש, היו כל הפיוטים האלה אסורים - כפי שאמנם חשבו הרמב"ם ופוסקים גדולים אחדים - אבל דעתם זו נשארה דעת מיעוט ולא זכתה להיות הלכה למעשה ברוב המכריע של קהילות ישראל ועדותיו. באוסף שאלות ותשובות שלו "יביע אומר" [חלק ו', אורח חיים, סימן י] כותב הרב עובדיה יוסף, שלכל אחד ואחד משבטי ישראל יש ייחודיות בנוסח התפילה שלו, והוא מביא שם מדברי האר"י: "יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד המיוחד לו". ועל כך מעיר הרב יוסף: "והנה אין ספק כי אילו היו תפילות כל השבטים שוות לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים, וכל שער יש לו דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא שמכיוון שתפילותיהם משונות [ֹ= שונות] לכן צריך שער מיוחד לכל שבט ושבט, שכפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא כן צריך להיות סדר תפילתו..." שורש ומקור נשמת היהדות המסורתית הוא "מסורתי, ישראלי-ציוני, פלורליסטי וחדשני" - ובוודאי יש לו "חלון מיוחד ברקיע לקבל תפילתו".

ישראלי-ציוני- הסידור ואני תפילתי מכיר במדינת ישראל כעובדה קיימת, ומפגין את ישראליותו בכמה וכמה אופנים. הוא מדגיש את עצם היות המתפלל בארץ ישראל ולא בתפוצות הגולה. מי שנולד בארץ, או מי שעלה ארצה, איך יבקש "והביאנו בשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו קוממיות לארצנו"? נכון שהמתפלל יכול "לתרץ" את הבקשה בכל מיני פירושים אישיים, אבל אז הלא הוא "אחד בפה ואחד בלב" - והוא גם מסתכן בהפגנת כפיות טובה על הנס של תקומת ישראל בארצו. כדי להתגבר על הקושי הזה העדפתנו את הנוסח של עדות המזרח "והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ", ובהמשך המשפט שינינו אות אחת של מילה אחת: "ותוליכנו קוממיות בארצנו" (ולא "לארצנו". יש עוד הרבה מקרים כאלה של שינויים - אמנם קטנים אך בעלי משמעות. הישראליות והגישה הציונית של הסידור מודגשות על-ידי ההכרה בצה"ל והשירות בו כגורם חשוב בחיי המדינה ובחיי האזרח, ואף הוספנו מדור שלם לחוויית הקודש הקשורה עם ארץ ישראל במובהק - יום השואה, יום העצמאות ועוד. יש גם מימד נוסף לישראליות של הסידור הזה. כאמור, הוא נועד לקהל מתפללים דוברי עברית, אבל לא תמיד מכיר הקהל הזה את עבודת הקודש על בוריה. מה גם שהשפה העברית של התפילה אינה העברית השגורה בפינו בחיי יום-יום, והישראלי מתקשה לפעמים לחלק נכון את המשפטים המסובכים וגדושי התארים ואת הפעלים של עבודת הקודש. כדי להקל על המתפלל נקטנו כמה אמצעים: שורות הסידור הן על-פי-רוב קצרות, כדי להדריך את המתפלל איך לחלק את מלות המשפט לפי משמעותן. צורה זו של הדפסה גם תורמת להבלטה של הקצב הטבעי של המשפט המצוי בסידור, קצב שאינו נתפס על-ידי העין כשהתפילה מודפסת כפרוזה רגילה. בתפילת הקבע יש קטעים שאינם נאמרים בכל הימים, אלא רק בהזדמנויות מסוימות. קטעים אלה מודפסים באות בעלת צורה שונה במקצת ובצבע אחר.

פלורליסטי- הסובלנות למגוון דעות במישור הרוחני היא תכונת-יסוד של התנועה המסורתית ובלעדיה אין לה קיום. לא היה אפשרי להוציא לאור סידור לכלל התנועה בלי העיקרון הזה. בהרבה מקרים בסידור ניתן ביטוי לדעות שונות באופן כזה שמי שאינו מסכים יכול להתעלם מגישה זו או אחרת או למצוא בתוך הסידור אלטרנטיבה אחרת. הביטוי המובהק ביותר לגישה הפלורליסטית הוא המדור "אלו ואלו", הכולל קטעי תפילה שנוהגים בהם נוסחים מנוסחים שונים בקהילות של התנועה. היבט נוסף של הגישה הפלורליסטית של הסידור מתבטא ביחס למעמד האשה. כמעט בכל מקום שבו מוזכרים האבות הוספנו [בסוגר מרובע] את האמהות: מי שנוהג כך יוסיפן; מי שאינו נוהג כך ידלג. לגבי ברכת האבות שבתפילת העמידה הבאנו שתי גרסאות באישור ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל. מעמד האשה מתבטא גם בחידושים בסידור, כגון "סדר זבד הבת" ותפילת "גשם".

חדשני- הסידור "ואני תפילתי" מלא וגדוש בחידושים ובהם קטעי לימוד חדשניים, קטעי הגות בכניסה לבית הכנסת, תפילה "לשעות קשות" בארץ ישראל, תוספת לעמידה ליום השואה.


הסידור "ואני תפילתי" יצא בשתי מהדורות שונות.
לצפייה בשינויים והחידושים במהדורה החדשה שהושקה בחודש כסלו תש"ע הקליקו כאן.

הסידור "ואני תפילתי" יוצא לאור על ידי התנועה המסורתית וכנסת הרבנים בישראל בשיתוף עם הוצאת "ידיעות ספרים".