סגור לחצו כאן
להרשמה לכנס התנועה המסורתית
לימוד - קהילה - הוקרה

ט"ו בשבט תשע"ח
31 בינואר 2018
כפר המכביה
ניוזלטר
צרו קשר

על חתונה מסורתית

למידע:

sandra@masorti.org.il | 02-5658010

 

"דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ב' טז)

 

חתונה על פי מורשת ישראל
מציאת האדם איתו תרצו לחיות את החיים היא פלא. מכל האנשים סביבכם, מכל סוגי האופי והיופי, מצאתם את האדם עמו תרצו להתקדש ולכרות ברית של רעות ושותפות.
מורשת ישראל לדורותיה ראתה בחוויית האהבה וברגע הנישואין פלא. לא בכדי מלאה התורה בסיפורי הזוגיות של אבותינו ואמותינו, לא בכדי מצויה מגילת שיר השירים בתנ"ך, לא בכדי נשמר סיפור האהבה והנאמנות של רבי עקיבא ורחל בתלמוד, לא בכדי מעודדת מורשת ישראל את האדם למצוא את שאהבה נפשו ולהקים יחד בית בישראל.
החופה היהודית מתחילה בתחושת הפלא הזו, ומבקשת ללוות את הזוג ולתת בידיו כלים למען יישמר הפלא ולמען יגדל. במרכז הטקס עומדים החתימה על הכתובה, ברכת האירוסין, ברכת הנישואין ומתן טבעת בנוכחות עדים. סביב אלה צמחו ונוספו מנהגים ומסורות רבים, אותם תוכלו ללמוד עם הרב או הרבָּה ולהחליט כיצד ייראה טקס החופה שלכם.
הטקס מתחיל בהליכתו של הזוג. כל אחד מבני הזוג, בין אם בליווי הורים ובין אם יד ביד, מבטא ברגליו את ההליכה לקראת מציאות חדשה של אהבה גדולה וקבועה. אותה הליכה מבטאת גם את ההבנה כי במפגש בין האהבה ליומיום דרושה תמיד הנכונות ללכת לקראת האחר כדי לא לאבד את היחד.


על פי מנהג ישראל נערך הטקס תחת כיפת השמים בחופה של יריעת בד וארבע קלונסאות. מקובל לומר כי החופה היא ראשיתו של הבית. ואכן, בימים עברו שימשה החופה לעתים חלק ממשי מן הבית שנבנה עבור הזוג. בימינו, ניתן לראות את החופה עצמה גם כמסר. בית הוא שניים ששורה ביניהם אהבה, כמו בחופה; בית הוא שניים שסביבם משפחה וקהילה מתרגשת, כמו בחופה; בית הוא שניים שיושבים תחת כיפת השמים וחולמים, גם אחרי שלושים שנה וילדים, כמו בחופה.
מכאן תלווה החופה בברכות. הברכה הראשונה היא ברכת האירוסין, ברכה נדירה בה מברך הזוג על האיסור שמחיל על עצמו מרגע זה מול אחרים. ברכת האירוסין מדגישה את התהליכיות שיש במעשה הנישואין. על האדם להתחייב לפנות מקום לאהבה המיוחדת הזאת על מנת שתצליח. ברכת האירוסין היא ברכה על כוס יין, ובסופה נהוג למסור את הגביע לכל אחד מבני הזוג לחוד, עדיין בנפרד, בדרך אל מזיגת הכוס המשותפת.


בין ברכת האירוסין לברכת הנישואין, שהיו בעבר שני אירועים נפרדים ואוחדו ע"י רבותינו לפני שנים רבות לטקס אחד, נהוג ליצור הפרדה באמצעות דברים של הרב/ה לזוג, אותם למד/ה להכיר במהלך המסע לבניית החופה. על פי רוב הדברים הם אישיים, נשענים על ההיכרות ועל הקשר המיוחד בין בני הזוג לרב או לרבָּה המסדרים את הקידושין.


מעשה הקידושין הוא הרגע בו מייחדים בני הזוג את עצמם זו לזה. לשון הקידושין "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" מסמלת את הברית הנכרתת ברגע אחד בין שני אנשים הניצבים תחת החופה. מדור לדור עובר מטבע הקידושין, המקפל בתוכו את הרגע כולו: "הרי את" – בדיוק כפי שאת, "מקודשת לי" –מיוחדת לי מעתה ועד עולם, "בטבעת זו" – אשר מסמלת שרשרת אבות ואמהות כמו-גם כוח המסוגל לחבר בין שני חלקים ההופכים לאחד, "כדת משה וישראל" – על פי ערכי מורשת ישראל, בהכרזה רשמית, בנאמנות ובהתמדה. כך מצהירים בני הזוג, כשעל פי בחירתם ברב/ה יוכלו להכריע איך יתחייבו יחד, אם בנוסחים שונים או בנוסח זהה והדדי.


בכתובה שנקראת תחת החופה, מצהיר הזוג על התחייבויותיו. התחייבויות אלה נוסחו לפני אלפיים שנה על-ידי חכמי ישראל מתוך הבנה שחיי יחד מתורגמים ביומיום לאלפי רסיסים של עשייה משותפת. נוסף על אלה, יוכל הזוג להוסיף פסקה אישית משלו לכתובה, בהסכמת הרב/ה מסדר/ת הקידושין (כאן יוכלו בני הזוג אף לציין כי חתמו על הסכם "ברית שלום" – ראו בדפי ההסבר).
שבע הברכות בסיום הטקס מבטאות את היות ברית הנישואין מעשה של בריאה. הקהל כולו, ובמיוחד יקירי הזוג המתכבדים לברך את הזוג בשבע הברכות, מברכים על שנברא האדם, על שנברא עם היכולת ליצור ולהצמיח, על שנברא עם היכולת לכמוהה ולחפש אהבה, על שנברא עם היכולת למצוא אהבה ורעות ולשמוח. כל הברכות כולן נאמרות על כוס יין (שנייה), אשר עוברת מיד ליד, ובסופה ישתו ממנה בני הזוג, כעת כנשואים.


נהוג לסיים את טקס החופה במלים "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז ה-ו) ובשבירת הכוס. גם בתוך השמחה ידעו חכמינו לזהות את השברים העמוקים שבמציאות. יקירים שלא זכו להשתתף, טראומות שמלוות יחיד או משפחה אל הרגע הזה, מציאות שזקוקה לתיקון ערכי – שבירת הכוס היא הזדמנות להנכיח בשמחה גם את העצב והשבר, מבלי לטשטש ומבלי לשכוח. החופה מסתיימת בכך, ומעודדת את הזוג והקהל לזכור, לאחוז בחייו ובכל הפלאים שיש בהם, מתוך שמחת הרגע הזה להתחייב לחיים ערכיים וטובים יותר.


החופה היהודית היא טקס המקדש את ברית הרעות והשותפות, אבל היא גם טקס שמעבר להווה ולרגע. מורשת ישראל ביקשה לצייד את הזוג בכלים להמשך הדרך: ההליכה לקראת, גרעין הבית, היכולת לייחד את האחר לאהבת עולם, קידוש הברית, תרגום האהבה לשגרת היומיום, הנכונות לראות אהבה כבריאה והאחריות לראות את הסדקים אפילו בשמחה. את הכלים האלה מעבירה מורשת ישראל מדור לדור, למען יישמר הפלא.

צור קשר מהיר
אשמח לקבל ניוזלטר
דג כדגכ