לפני כמה שנים, כשהבן שלי היה בקורס פיקודי בצה"ל, הוא וחבריו קיבלו משימה: לבחור מתוך רשימה שהוצגה להם שני זרמים ביהדות ולהציגם לצוות. בהתרגשות־מה ניגש בני למשימה.
אני יודעת שלא בכל בית מדברים על זרמים ביהדות באופן תכוף, אבל אצלנו כן. ככה זה כשאתה נכד לסבא מחסידות ויז'ניץ, בן לאב שגדל כ"קונסרבדוקס" ואמא שחונכה כחילונית, ובשנים האחרונות אתה ומשפחתך חלק מקהילה מסורתית־קונסרבטיבית בישראל.
הנה, חשב לעצמו בני, סוף־סוף יוכל לספר על היהדות הליברלית בישראל ולהסביר את ההבדלים בין קונסרבטיבים לרפורמים, שאינם ידועים למרבית הישראלים. ואז, למראה רשימת הזרמים – חשכו עיניו. דתי־לאומי, חב"דניק, ליטאי – כולם ברשימה. קונסרבטיבי ורפורמי? הס מלהזכיר. אפילו לא סתם "מסורתי", כמו מרבית הישראלים.
כשניגש אל המפקד והציף בפניו את תחושותיו, נענה כי הזרמים הללו "לא רלוונטיים". בני הקשה: "הרי הסיכוי שאפקד על חייל רפורמי או קונסרבטיבי גדול לאין שיעור מהסיכוי שאפקד על ליטאי". בוודאי בתור בוגר קורס פיקודי כללי בצה"ל, שאינו עתיד להיות משובץ בנח"ל החרדי, למשל. "זו הרשימה, אלה השמות", פסק המפקד. איחלתי לחייל בהצלחה.
