לפני מספר חודשים התבקשתי לשלוח לצוות שמארגן את העצרות השבועיות באילת למען שחרור החטופים והחטופות כמה ממאות התפילות החדשות למען שחרורם שחוברו מאז 7.10.24. יחד עם כל התפילות החדשות שאספתי, שלחתי גם את התפילה היהודית העתיקה לפדיון שבויים:
"אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה
הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה
הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם
וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה
הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְנֹאמַר אָמֵן"
התפילה הזאת מופיעה כבר בסידור רב עמרם גאון, סידור שנערך במאה התשיעית והוא אחד מסידורי התפילה העתיקים ביותר שיש לנו. התפילה הולחנה שנים רבות לפני מלחמת חרבות ברזל, אך בזמן המלחמה היא הפכה למעין המנון אותו שרים בטקסים, עצרות ותפילות ציבוריות למען שחרור החטופים והחטופות בכל העולם. הצוות האילתי לא הכיר את השיר או את התפילה.
התבקשתי על ידי הצוות לתרגם את השורה האחרונה לעברית. "הרי", נאמר לי, "לא כולם בקהל מבינים ארמית".
הופתעתי מהבקשה הזאת. הרי המשפט "בעגלא בזמן קריב, ונאמר אמן" כל כך מוכר. נראה לי שגם קהל של ישראלים, דוברי עברית, שרובם מגדירים עצמם חילונים, יכירו את המשפט הזה. המילים האלו נאמרות שוב ושוב בתפילה היהודית. יתר על כך, המשפט מוכר כל כך גם מקדיש אבלים, שגם היהודי החילוני ביותר מכיר. לא דמיינתי שאתבקש לתרגם אותו לעברית.
דווקא בגלל זה, נאמר לי, עדיף שאם נגיד את התפילה הזאת, כדאי שלא נגיד מילים שנשמעות כמו "'קדיש". הרי יש אנשים בקהל העצרת שיש להם קרובי משפחה חטופים- אנחנו מתפללים עבור החיים שלהם- ולא רוצים להגיד חס וחלילה אמירה על המוות שלהם.
הבנתי כמובן את הרגישות, ותרגמתי את המילים לעברית. כשכתבתי את התרגום, קבלתי צמרמורת. גם אני, שמכירה את המילים כל כך טוב, לא עשיתי את החיבור עד שתרגמתי אותן לעברית. תוך כדי התרגום, שמתי לב כי בתפילה העתיקה לפדיון השבויים ישנה גם המילה "השתא"- מה שאין בקדיש.
"השתא בעגלה בזמן קריב, ונאמר אמן"
"השתא" – עכשיו.
"בעגלא"- במהרה.
"בזמן קריב"- בהקדם.
ונאמר אמן.
השתא! עכשיו! המילה שאנחנו צועקות וצועקים בכל עצרת ובכל הפגנה למען שחרור החטופות והחטופים. המילה הזאת אומרת הכל. אין לנו זמן ואין להם זמן. עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו! השתא!
מחבר התפילה היהודית העתיקה ידע לזעוק גם הוא לסביבה, לגורמים המחליטים ,ובעיקר לאלוהים- "עכשיו!" את הגאולה ואת השחרור אנחנו צריכים עכשיו. אין זמן לחכות.
אחותי עבדה בקיץ במחנה יהודי בארצות הברית. במחנה שלה, כמו במחנות יהודים בכל התפוצות, יש משלחת של ישראלים וישראליות צעירים וצעירות.
הרבה מהצעירים והצעירות האלו לא מזמן השתחררו משירות צבאי. הרבה מחברי וחברות המשלחת באים מבתים חילונים ישראלים. עבור חלק גדול מהם.ן המפגש במהלך המחנה בתפילה יומית, או אפילו שבועית, קורה לראשונה במחנה קיץ בחו"ל. אחותי סיפרה לי על אחד מהישראלים שעובד איתה במחנה. כשהוא הגיע לתפילת הבוקר של המחנה הוא לא הבין למה אומרים את ה"קדיש" כל כך הרבה פעמים במשך ההתפילה, ולמה בכלל אומרים את התפילה הזאת בהקשר הזה. אותו בחור צעיר שמע קדיש הרבה פעמים מאז 7.10- על יד הקברים בלוויות של החברים שלו שנפלו במלחמה. אבל הוא אף פעם לא שמע את תפילת הקדיש כחלק מתפילה רגילה.
עצוב כל כך שהחייל המשוחרר הזה נכח בכל כך הרבה לוויות בחודשים האחרונים עד שהוא הכיר את תפילת הקדיש בעל פה. בכל פעם שהוא שומע את המילים של הקדיש, כמה פעמים במשך כל תפילה, הוא צריך לעבור שוב את הטראומה של לאבד חברים בגיל שלו במלחמה כל כך אכזרית.
אני רוצה להגיד לאותו בחור- תזכור גם את הדרישה של התפילה. "השתא" – עכשיו. במהרה בימנו. שיהיה שלום. שתהיה עסקה. שיחזרו הביתה- עכשיו. כולם וכולן. גם החברות והחברים שלך שעדיין בצבא. גם החטופים והחטופות. גם כל המפונים ומהמפונות וכל העקורים והעקורות.
עכשיו.
גם התפילה העתיקה שלנו ידעה לדרוש את זה, וגם אנחנו.
די למלחמה.
השתא בזמן קריב- ונאמר אמן.
