חג השבועות מוכר לנו בכמה שמות במקרא: 'חג הקציר' (שמות כ"ג) – מאחר והגענו לעונת הקציר; 'חג שבועות' (שמות ל"ד, דברים ט"ז) – לאחר שספרנו שבעה שבועות מחג המצות; ללא שם, אבל עם אזכורים לספירת העומר, הקציר והבאת ביכורים (ויקרא כ"ג); ו'יום הביכורים' – על שום המצווה הייחודית של חג זה של הבאת ביכורים (במדבר כ"ח).
חז"ל גם הוסיפו מספר שמות נוספים, כולל 'עצרת' ו'זמן מתן תורתנ'ו. השם האחרון מופיע בכל תפילות החג כתת-כותרת לשבועות. לכאורה, ברורה הסיבה שחז"ל הצמידו שם זה לשבועות: כדי לזכור אותו אירוע ייחודי של מתן תורה בהר סיני. בדומה לרעיון שכולנו מחויבים/ות בפסח לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, כך גם, לפי המסורת, כולנו עמדנו מתחת להר בעת קבלת התורה.
אבל למה זמן מתן תורתנו, ולא זמן קבלת תורתנו? בתפילות של שתי הרגלים האחרות, כותרות המשנה מתייחסות ישירות אלינו: פסח הוא זמן חרותנו וסוכות הוא זמן שמחתנו. אם כן, האם בשבועות כותרת המשנה לא אמורה להיות זמן קבלת תורתנו?
את התורה אנחנו אמורים לקבל כל יום על ידי לימוד, קיום מצוות והתנהגות מוסרית. פעמיים ביום אנו קוראים את השמע, שהבינו חז"ל כאקט של קבלת עול מלכות שמיים ועול המצוות. אין צורך בחג מיוחד להזכיר לנו את הצורך בקבלת התורה – הרי קבלת התורה היומיומית היא דרך החיים שלנו.
בַשם מתן תורה מסתתר הרעיון הנפלא שהגו שני גדולים מהמאה הקודמת, מרטין בובר ואברהם יהושע השל. שניהם הדגישו את היחס האישי בין הקב"ה לאנושות. לא פחות ממה שאנחנו מחפשים משמעות לחיים שלנו, גם הקב"ה רוצה להיות חלק מחיינו. לכן הקב"ה נתן לנו את התורה, כדי לקרב אותנו, ואף להתקרב אלינו. זהו גם חג של היושב במרומים הרוצה יחסי גומלין עם האנושות. ביום הזה נזכור איך הקב"ה נותן לנו את התורה במתנה, וגם מחכה לנו לקבל את המתנה הזאת.
השם 'עצרת', שאף הוא נתנו חז"ל לחג הזה, מצביע על היחס המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל. את השם הזה אנו מכירים מהתורה, שמכנה כך את הימים האחרונים של פסח וסוכות (שמיני עצרת). מעבר לרעיון של עצירה (ממלאכה או אולי מהחגיגה), המילה עצרת בלשון חז"ל מתייחסת גם לחתונה. החג הזה, בו אנו זוכרים את מתן תורה, מסמל את היחס האינטימי בין הקב"ה לישראל, שבחר בנו, לתת לנו את התורה ולהפיץ את מסריה – מסריו של הקב"ה – לכלל האנושות.
