שנה חלפה מאז אותה שבת נוראית של שמחת תורה תשפ"ד, במהלכה התמודדנו עם השאלה המורכבת: כיצד נוכל לציין את חגי תשרי, ובמיוחד את שמחת תורה, נוכח זיכרון הטבח והזוועות? איך נמצא את האיזון העדין בין שמירת המסורת והשמחה לבין כיבוד הכאב והאבל?
קהילות התנועה המסורתית ברחבי הארץ התמודדו השנה עם אתגר משולש: חוסר היציבות הביטחונית, מגבלות על התכנסויות, והצורך העמוק למצוא דרך לציין את החגים באופן מכבד ומותאם למציאות. למרות האתגרים, ואולי דווקא בגללם, הקהילות הפגינו נחישות יוצאת דופן בקיום התפילות המסורתיות, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות המרחב הרוחני המחזק בתקופה זו.
הקהילות הוכיחו יצירתיות מרשימה בהתאמת התפילות למציאות המורכבת. בקהילת שירה חדשה בערד, למשל, קיימו את ההקפות "עם ספר תורה אחד בבית הכנסת מסביב לדוכן, על רקע תמונה גדולה של החטופים, עם ילדים וילדות נושאי דגלונים ושירים וריקודים במינון מאוזן". בקהילת עדת שלום ברחובות מצאו דרך מיוחדת לאזן בין שמחה ועצב, כשהקפה אחת הוקדשה במיוחד לילדים, בעוד אחרת התקיימה בשקט מכבד ומשמעותי.
מרגש במיוחד היה לראות כיצד הקהילות שילבו בתפילותיהן התייחסות ישירה למציאות. קהילת פליטי הספר בתל אביב, למשל, הקדישה את ההקפות לקבוצות שונות בחברה הישראלית, כולל פעילי השלום בעוטף עזה שסייעו בעבר לשכניהם מעבר לגבול ברצועה ונרצחו ב-7 באוקטובר, ולמתנדבי החמ"לים שעזרו לחיילים ולמפונים. בקהילת רמות ציון, אפילו תפילת הגשם המסורתית, שבדרך כלל מלווה בשמחה מיוחדת, נאמרה השנה באיפוק ראוי.
המשוב שהתקבל מהקהילות היה מחזק במיוחד. באשל אברהם בבאר שבע סיפרו כי "בבוקר הגיעו אפילו יותר אנשים מאשר בשנים הקודמות, הצורך של להיות ביחד היה ממש מוחשי." בקהילת ידיד נפש במודיעין, התגובות היו מאד מאד מרגשות. "הצלחנו להיות בעצב וכאב בלי לברוח מזה, הצלחנו לשמוח, הצלחנו להתרגש".
שנה זו לימדה אותנו שיעור חשוב על כוחה של קהילה ועל היכולת למצוא את האיזון העדין בין שמירת המסורת לבין הכרה במציאות המורכבת. דרך התפילות המשותפות, מצאנו מקום לכל קשת הרגשות – מכאב ואבל ועד תקווה ואמונה בעתיד טוב יותר.
בואו כמו שאתם/ן
חברי וחברות התנועה המסורתית מקבלים ברוחב לב אורחים ומתפללים חדשים, וגם אתם מוזמנים למצוא קהילה בסביבת ביתכם בשביל לחגוג עם המשפחה (בישיבה משותפת) את מעגל החיים היהודי, להתפלל בשבתות ובחגים, או להעמיק במסורת במגוון אירועים קהילתיים.