לפני 13 שנים שימשתי כשליחת הסוכנות היהודית במילווקי שבוויסקונסין, העיר בה גדלה גולדה מאיר ז"ל. מדובר באותה גולדה מאיר שבממשלתה חוקק חוק גיור ממנו הושמטה במכוון המילה "כהלכה", על מנת לאפשר במשתמע הכרה בגיורים קונסרבטיביים ורפורמים. כך, לראשונה בחיי, פגשתי מקרוב קהילה יהודית מחוץ לגבולות ישראל. אולי בזכות אותה רוח שהוציאה מתוכה את מי שהייתה ראשת הממשלה הראשונה (והיחידה) של ישראל עד כה, נולדה והתפתחה בוויסקונסין קהילה ציונית ששמה את מדינת ישראל בראש מעייניה, ומקפידה להמשיך ולתמוך. היא עושה זאת למרות היחס מצד מדינת היהודים, לא בזכותו.
יותר מעשור מתחמקת המדינה מלהחליט בעניין האחריות על ההצטרפות לעם היהודי ומשמעותה. בג"ץ מבקש מהמדינה תשובות ומפציר בה להתמודד עם הסוגיה, אך זו מעדיפה שלא להחליט ובמקום זה לגרור רגליים ולדחות את הדיונים וההחלטות, בתקווה שהבעיה תעלם מעצמה. בימים אלה החליט בג"ץ שלא להיעתר עוד לבקשות הדחיה, והוא עתיד לפרסם את ההחלטה בימים הקרובים. החלטה זו אמורה לאזן בין טובת המדינה ככלל וטובת הפרטים המגוונים שבתוכה – אבל האם בכלל יש סתירה בין השניים?
