כשהילדים שלי עוד היו בגיל בית הספר היסודי, נפגשנו יום אחד עם חברים ששלחו את ילדיהם לבית ספר דמוקרטי. הם תיארו את החדווה של הילדים ללכת לבית הספר, את חווית הלמידה שהיא הרבה מעבר לספרים ומחברות, ומרחבי הלימוד שעמדו בסתירה לצפיפות שאנחנו הכרנו בבית הספר של הילדים שלנו.
התקנאנו בהם והבענו את צערנו שאין בית ספר כזה בקרבת ביתנו, אבל אז הגניב החבר בשקט כי אמנם זה בי"ס נהדר, רק שבכל זאת יש מחיר: שאת אף אחד לא מטרידה העובדה שהילדה שלהם עדיין מתקשה בקריאה בהשוואה לבני גילה. גם בחשבון. זוגתו הסבירה בעדינות – כאילו כבר הסבירה זאת בעבר – שהיא איננה מודאגת כלל ושבכל הסטטיסטיקות מראים שילדים שהתחנכו במסגרות דמוקרטיות מגיעים להישגים לא פחות טובים, ואולי אף יותר מהממוצע במסגרות חינוכיות רגילות. בדרך הביתה דיברנו בינינו. בית הספר נשמע מדהים, אבל ספק אם הוא מתאים להורות שלנו ולהורים שאנחנו. אנחנו בכל זאת קצת שמרנים וההורות שלנו כוללת גם חרדה להישגים של הילדים. במהלך השנים נחשפנו באמצעות חברים וקרובי משפחה למסגרות חינוכיות שונות כמו בתי-ספר לאומנויות, בית ספר אנתרופוסופי וכד'.
ריבוי דרכי החינוך מעיד על כך שמדינת ישראל מעודדת באופן ישיר ובאופן עקיף מסלולי לימוד שונים. לצד המסלולים בחינוך הממלכתי מתקיימים מסלולים דומים, אך עם מאפיינים שונים וייחודיים כמו החינוך הממלכתי-דתי. מדינת ישראל הבינה שחינוך ממלכתי חייב להיות מגוון וכי יש יותר מדרך אחת להתחנך, לרכוש השכלה בסיסית ולסיים 12 שנות לימוד ולהיות אזרח תורם במדינת ישראל. חנוך לנער ולנערה על פי דרכם.
