מיומנו של רב בימי הקורונה.
הטלפון מצלצל: ״שלום, הרב דוד?״
אני: ״כן, מה נשמע?״
הוא: ״יש לי אזכרה בשבוע הבא, מותר לי לומר קדיש בזוּם״?
אני: ״תראה, יש דעות לכאן ולכאן… לא בטוח ש… זה מורכב… תקשיב, יש דיון במסכת ברכות…״.
שיחה שנייה, משפחת בר מצווה:
אני: ״כן כן… זה מצער כל כך, לאור המצב נצטרך לדחות״.
האבא: ״מה הפתרונות, מה האפשרויות? האם מותר לעשות הנחת תפילין דרך המסך?״
אני: ״האמת היא ש… טוב זה ארוך, אבל יש מקורות ש…״
מסתבר שהשיח ההלכתי עדיין רלוונטי, ואולי בעתות משבר הוא חשוב עוד יותר. למסורת בת אלפי שנים, שהתמודדה עם אוסונות וגם עם מגפות, יש לה הרבה מה לומר, אני לא פוסק הלכה ולא מתיימר להיות, אך כמות השאלות ההלכתיות שקיבלתי בשבועות האחרונים, מראה על התעניינות ועל צורך שבשגרה לא הייתי מודע אליו.
קל תמיד ללכת לצדדים, לשבור את הכלים ולומר: בואו נתיר את הכל, שעת חירום ושעת הדחק.
קל גם לומר: הכל אסור, אי אפשר, זה נגד התורה.
קשה יותר להגיד: בואו נראה, בואו ננסה.
הרבה מתייחסים למשבר הנוכחי כאילו מדובר בחורבן בית שני, הכל הלך, צריך כמעט להתחיל מאפס, ולהמציא את הגלגל ואת התפילה מחדש. אבל אולי מדובר בגלות בבל, אירוע קשה שיהיו לו השלכות רבות, אבל יעבור, ונוכל לחזור ולהתחדש בתוך מה שהיה לנו.
הקול של התנועה המסורתית הוא לא רק קול של פלפול הלכתי, הוא קול של תמיכה, קול של עידוד. פסקי הלכה היו וימשיכו להיות. אנחנו בבידוד, אבל בואו לא נשים את הקדוש ברוך הוא בבידוד בתוך ד׳ אמות של ההלכה, לא צריך לשבור את הכל כדי לתת מענה.
המפשחות שלנו יתמודדו במרחב הרפטי כמיטב יכלותם. בינתיים הקהילות והרבנים שלנו ממשיכים לעשות ימים כלילות על מנת להמשיך לספק יהדות פתוחה, כהלכה.
הרב דוד אריאס, רב קהילת מוריה בחיפה
