סגור לחצו כאן
להרשמה לכנס התנועה המסורתית
לימוד - קהילה - הוקרה

ט"ו בשבט תשע"ח
31 בינואר 2018
כפר המכביה
ניוזלטר
צרו קשר

והעיקר להמשיך ולזכור- הרב דובי חיון על ט' באב

 

והעיקר להמשיך ולזכור

 

מספרים על נפוליאון שכאשר חזר מושפל מהקרבות ברוסיה (1812) עבר  דרך עיירה יהודית. משהתקרב לעיירה הופתע לראות שפנסי הרחוב אינם דולקים והבתים חשוכים ונעולים. דממה שררה ברובע, אין איש יוצא ואין בא. הדבר עורר את סקרנותו של נפוליאון, ולצדה החשש שמא פרעו שוב ביהודים.

נפוליאון פקד על הרכָּב להמשיך בדרכו עד שמרחוק נראו אורות קלושים מנצנצים. מרכבתו התקרבה אל מקור האור, שנתגלה כבניין גדול ומרכזי בעיירה.

נפוליאון ירד ממרכבתו, ניגש אל המבנה ופתח את דלתו. מחזה משונה נגלה לעיניו: כל יהודי העיירה היו מכונסים במקום, ישבו על הרצפה בבגדים בלויים  ושירת נכאים בקעה מגרונם. הפנסים סביב היו כבויים, ורק נרות מעטים הפיצו אור קלוש.

קרא נפוליאון אליו את מנהיג היהודים ושאלו לפשר הדבר.

"הפסדנו בקרב," אמר היהודי, "והתוצאות היו הרות אסון: העיר נכבשה, ביתנו עלה באש."

"ומתי נערך קרב זה עליו אתם מתאבלים," שאל נפוליאון בפליאה.

"אדוני הקיסר," ענה האיש, "הדבר קרה לפני אלף שבע מאות ארבעים ושתיים שנה."

נפוליאון התמלא תמיהה. הוא קרא בקול לפני הקהל שמילא את בית הכנסת:

"עַם השומר על זיכרון חורבנו הלאומי כל השנים הרבות הללו ולכאוב אותו כאילו קרה לו עצמו, עַם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוּכל לו."

אם היה מגיע היום נפוליאון כבר לא היה מוצא את כל יהודי העיירה מבכים את החורבן.

תשעה באב כבר מזמן אינו יום זיכרון של כלל ישראל.

בכל שנה אני שואל עצמי כיצד מחברים בין הקצוות? האם נגזר גורלו של תשעה באב להישכח כי הוא חל בחופשת הקיץ של בתי הספר?

כבר  בשנת 1934, בעקבות הידיעה כי מדריכים באחת מתנועות הנוער הוציאו את חניכיהם למחנה קיץ בליל תשעה באב, כתב ברל כצנלסון  את מאמרו "חורבן ותלישות", (שפורסם בעיתון דבר בתאריך 26.7.1934) כצנלסון הזדעזע עמוקות ממעשה זה, וראה בו עדות לפשיטת רגל רוחנית.

וכך כתב: "לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו.

את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית."

מה שקרה הוא שעם השנים התפלגה החברה הישראלית-יהודית לאלה הזוכרים את תשעה באב ולאלה הזוכרים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

יש קבוצות חילוניות שתשעה באב עבורם הוא יום ככל הימים ויש קבוצות חרדיות שעבורם יום הזיכרון לשואה הינו יום ככל הימים. יש כאלה שעבורם ההיסטוריה של עם ישראל דילגה מהתנ"ך לציונות ויש כאלה שהוקפאה במאה ה-19.

רק ציבור המודע לחיבור בין המחר לאתמול ידע ליצור את היום המשמעותי. רק ציבור שידע את משמעותם של הימים בהם איבדנו את ביתנו על כל המשתמע מכך ידע לשמור על הבית כיום.

כדי שילדינו ידעו זאת עלינו לקחת אחריות ולהפוך ימים אלה לימים בלוח השנה המשפחתי והקהילתי ולא להטיל את האחריות על בתי הספר.

חייבים אנו למצוא ולחבר את החברה היהודית כולה לימים אלו. כפי שמצאה התנועה המסורתית את הדרך לתת מבע יהודי מסורתי ליום הזיכרון לשואה דרך חיבור מגילת השואה הנסמכת על מגילת איכה ובכך לציין יום זה בתוך הקהילות ולא רק בתחומי בתי הספר. כך עלינו להחזיר את תשעה באב לכל הקהילות על כל גווניהן ויש מי שיקרא את מגילת איכה ויש שיקראו לצידה גם את מגילת האש של ביאליק. העיקר הוא שנראה את כולנו יושבים וזוכרים. רק בזיכרון העבר נמשיך ונישאר עם הנצח.

 

הרב דובי חיון

 

צור קשר מהיר
אשמח לקבל ניוזלטר
דג כדגכ