סגור לחצו כאן
להרשמה לכנס התנועה המסורתית
לימוד - קהילה - הוקרה

ט"ו בשבט תשע"ח
31 בינואר 2018
כפר המכביה
ניוזלטר
צרו קשר

"מה היא משמעותה של מדינת ישראל? אין אנחנו מספיקים להשיב בתשובה אחת. ברור לכולנו שאין בכל קהילה אחרת חיפוש כה עמוק וארוך, מאמץ להגיע להבנה עצמית לאור החזון - רק בישראל..." הרב יהושע השל ז"ל

 

היהדות המסורתית וקום המדינה
המאפיין העיקרי של הזרם המסורתי ביהדות הוא המחויבות למסורת מחד גיסא וחיוב ההתפתחות מאידך גיסא. כמובן, שני העקרונות מתנגשים לעיתים זה בזה, אבל דווקא בהתמודדות זו מוצאים אנו את האתגר המעניין והחשוב ביותר ליהדות בימינו.
עם קום המדינה התגשם אחד החלומות הקדומים ביותר של עמנו - חלום שחלמנו בצורות שונות ומגוונות במשך הדורות. את ניצניו הראשונים של החלום מוצאים אנו בפסיעותיו הראשונות של אברהם אבינו מאור כשדים, ואת המשכו רואים ביציאת מצרים, אחר כך בשירי ארץ ישראל של יהודה הלוי ולבסוף בכתביהם של הוגי הדעות הציונים. בדורנו זכינו להתגשמות תפילתנו זה אלפיים שנות גלות: שיבת ציון. בהתגשמות החלום, בהתחדשות הקשר בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, אנו רואים את הברכה הגדולה ביותר לה זכינו כעם זה מאות, אם לא אלפי, שנים.
התחייבותנו להתפתחות מתבטאת קודם כל בזהות בין "ארץ ישראל", הערך הבסיסי של היהדות זה אלפי שנים, לבין מדינת ישראל, התגשמותו היום. פעם שאלו את ר' נחמן מברסלב למה כוונתו כשהוא משבח את "ארץ ישראל". השיב: "כוונתי כפשוטו, לארץ ישראל הגשמית, עם הבתים והחצרות". כך גם לנו אסור להפריד הפרדה ערטילאית בין ארץ ומדינה. פעם יכול היה היהודי לתרום לבניית הארץ - בנייה מעשית, תרומה ישירה למדינת ישראל.
בהמשך להתחייבותנו הראשונה, ההתחייבות לעבר, מחייבת אותנו שיבת ציון גם לעיון מחודש במסורת. עלינו לשאול ולדרוש, ולשאוב ממקורותינו כיוונים, עידוד, מטרות, והנחיות כדי שנוכל למלא אחר חובותינו גם בציון וגם כלפי ציון.

 

היהדות ומסגרתה החברתית
מאז ומתמיד הייתה היהדות מעורבת בכל תחומי החיים, ולא הגבילה את עצמה רק לפולחן, למוסר או לאמונה. עיון, אפילו קצר, בתנ"ך יגלה התייחסות לסביבה, לממשל, לתרבות, לחינוך - לכל מימדי חיי החברה. מעולם לא בוטלה מעורבות זאת, ויש לכך רבבות דוגמאות גם בימי הביניים: מהלכות שכנים של הרמב"ם, לשירי האהבה של גדולי פייטני ספרד בתור הזהב, לתקנות הציבור בכל קהילות ישראל. היהודי קיבל על עצמו לא רק עול מצוות ועול מלכות שמיים, אלא גם עול הציבור, דהיינו אחריות כיהודי בקהילתו לכל הנעשה סביבו.
ובכל זאת, יש הבדלים עקרוניים בין קהילה היושבת בארץ לא לה, המצב בו חיינו בשנות גלותנו, לבין עם היושב בארצו, המצב לו זכינו היום. ההבדל הראשון הוא במידת האחריות הנופלת על הקבוצה: מטבע הדברים, האחריות של הקהילה היא מוגבלת ומשתנה ממקום למקום, אבל האחריות של העם בארצו היא מוחלטת. אין אחרים שיקבלו על עצמם את האחריות הזאת, אין להאשים אחרים בכישלונות, ואין לזקוף לזכות אחרים הצלחות.
ההבדל השני הוא במידת היכולת של הציבור לפעול. גם כאן יכולת הקהילה היא מוגבלת ומשתנה ממקום למקום. כמובן, גם יכולת העם בארצו היא מוגבלת, אבל אין להשוותה ליכולת המועטה של הקהילה. כל האמצעים העומדים לרשות כל עם בארצו עומדים כיום לרשותו של העם היהודי היושב בציון - אמצעי תקשורת, רשת חינוך, אוניברסיטאות, צבא, בית המחוקקים וכו'.
ההבדל השלישי הוא במספר התחומים שהיהדות מסוגלת להתייחס אליהם. לעם בארצו יש לא רק הזכות אלא גם החובה להתייחס לתחומים שמטבע הדברים אינם מעסיקים את הקהילות על תפזורותיהן כגון: פיתוח מוסר לחימה, יצירת דפוסי ממשל, עיצוב התרבות הלאומית, וקביעת קווי התייחסות למיעוטים היושבים בארץ ישראל. הדוגמאות הן רבות ומגוונות.
אין ספק ששלושת ההבדלים יחד יוצרים פער שהוא לא רק כמותי אלא גם איכותי. במובן זה אין רצף בין ישיבת העם בגולה לישיבת העם בציון. התחוללה מהפכה ביהדות, מהפכה שאנחנו עדיין חיים בה ונהנים ממנה. בעיננו, ההשתתפות במהפכה הזאת היא בין המצוות החשובות ביותר בימינו. על כל יהודי לתרום את חלקו. כמובן, אין תרומה גדולה ומבורכת יותר מהשתתפות מלאה, דהיינו עלייה. התנועה המסורתית רואה בעלייה, אפוא, יעד לכל יהודי, והיא מתחייבת להקדיש ממאמציה וממשאביה לחינוך כל יהודי התפוצות, לעדכונים על הנעשה בציון כך שכל אחד יוכל לבחור את דרכו ולהגדיר לעצמו את מידת השתתפותו במהפכה הציונית.

 

היבטים שונים של "מהפכה החברתית"
הציונות לגווניה ביטאה היבטים שונים של המהפכה הזאת. אנו רואים בהיבטים אלה המשך לפיתוח הרעיון הציוני בתולדות עם ישראל, ושלב מכריע ומבורך בהיסטוריה שלו. לפעמים, הרחיקו הוגי הדעות הציונים לכת, ובמקום להדגיש את החדש ואת התפנית, הבליטו את ביטול העבר, עד כדי כך שהגיעו לשלילת מימדים רחבים מדי של העבר הזה. כעקרון, אנו מקבלים את החיובי, את המימד החדש והמרכזי שהתווסף ליהדות, ולא מקבלים בהכרח את השלילה. בסעיפים הבאים נעמוד על כמה מהיבטי התרחבות האחריות הלאומית שהתבטאה במחשבה הציונית, כיוונים חדשים שנראים לנו כהתפתחויות חיוביות ביותר. בהמשך נעמוד על היבטים נוספים של הציונות, שהתנועה המסורתית רואה בהם תרומה חשובה ליהדות, וגם נעמוד על היבטים שאנחנו דוחים.
בראש ובראשונה עמדה הציונות על כך שעל עם ישראל לקבל על עצמו את האחריות לקיומו הפיזי ולהבטחת עתידו. עמדה זו מושרשת היטב ביהדות. לפי המדרש:
לא נקרע להם (לבני ישראל ביציאת מצרים) הים עד שבאו עד חטמן, אחר כך נעשה להם יבשה. (שמות רבא כ"א:י)


הצירוף הזה של עשייה מרבית מצד אחד ואמונה עמוקה מצד שני אפיין את הציונות והחזיר לעולם היהודי ערך בסיסי שמדריך אותנו עד היום. פינסקר כינה את מסתו, "אוטו-אמנציפציה:- שחרור עצמי, כי בעיניו רק העם היה יכול לשחרר את עצמו ממצבו הקודר. את שורשי עמדה זו מוצאים אנו כבר בימי הביניים כשיהודה הלוי ביקר את היהודים. שהתפללו לשיבת ציון ולא עלו בעצמם, וכינה את תפילותיהם "צפצוף הזרזיר". בימיו היה יהודה הלוי במיעוט קטן. הציונות הפכה את הערך של עשייה לאומית עצמית, אחריות לגורל האומה, לערך מרכזי של העם כולו. ולולא הצליחה הציונות לחולל מהפכה נוספת, גם אז - דיינו.
היבט נוסף של השיבה לחברה במקום לקהילה היה הדגש הרב שהושם בחוגים ציוניים מסוימים על תרבות, ועל אחריות העם לפיתוח רוחו. כתוצאה ממאמצים אלה, נהנים היום כולנו לא רק מהחייאת הלשון העברית ומיסוד מוסדות תרבות (מוזיאון ישראל, האוניברסיטה העברית, וכו') אלא גם מפריחה עצומה בכל ענפי התרבות: מוסיקה, ספרות ואמנות, כולל התרבות העממית, שם בכל התחומים עדים אנו להכללת אוצרות העבר ביצירות שמשקפות את הנעשה יום-יום ושמיועדות להוביל את העם גם למחר. מאז ומתמיד, הגדולים שבהוגי הזרם המסורתי הדגישו שהיהדות מורכבת לא רק מהלכה ולא רק מערכים, אלא ממכלול ההתעניינויות שמאפיינות כל עם. רק בבית הלאומי, כמובן, אפשר ליישם בצורה מרבית את השאיפות האלה. (יכול להיות שבזיהוי תפיסות אלה טמון סוד התמיכה המיידית של הזרם המסורתי בציונות, להבדיל מיתר הזרמים הדתיים ביהדות, שלרוב דחו את הציונות בשלביה הראשונים).
המהפכה התרבותית הזאת מהווה בעצם חלק ממהפכה גדולה יותר, שהיא שיבת העם לחיים "נורמאליים" - שאיפה שהובעה בביטוי הלא מוצלח (שאנו מסתייגים ממנו - ראה להלן) "להיות עם ככל העמים". במידה שביטוי זה ביטא את הרצון להקים בית מחוקקים ככל העמים, רשת בתי ספר ככל העמים, שיהיו בינינו עובדים בכל תחומי העבודה והמשק, שיהיה לנו כסף משלנו, כלי תקשורת משלנו, וכו' - גם הרעיון הציוני הזה נהנה מתמיכה מלאה ונלהבת של הזרם המסורתי.

ברוב ענפי הציונות וכתבי ההוגים הציוניים הודגשה גם מרכזיותו של העם היהודי, דגש שבא לתקן עיוות של אלפיים שנה, בהן האחדות הקיימת בין הקב"ה, התורה והעם חסרה איזון מצד עם ישראל. במקביל, גם הוגי הדעות הראשונים של הזרם המסורתי הדגישו את מרכזיותו של העם. רק עם חופשי בארצו יכול להגיע למלוא התפתחותו וכך למלוא מרכזיותו.

לרעיונות ולצעדים אלה - האחריות העצמית לקיום העם, פיתוח התרבות על כל גווניה, הכללת כל תחומי העשייה בגדר הלאום, ומרכזיותו של העם ליהדות - תרמה הציונות בחוללה את המהפכה של העברת היהודים מחיי קהילה לחיי עם בארצו. המהפכה הייתה מקובלת ע"י כל העם, וחיצונית בהאבקה נגד העולם שלא רצה בהתפתחויות אלה בעם היהודי. עם המהפכה הזאת מזדהה היהדות המסורתית מאז ומתמיד והיא צועדת מאז הימים הראשונים של הציונות בראש מחנה התומכים והמנהיגים.


הציונות: מימדים אחרים 

הוגי הדעות הציוניים דגלו בעוד מספר רעיונות יסוד שמקובלים גם הם כבסיס העמדה הציונית של הזרם המסורתי. ביניהם יש לציין את המרכזיות של ארץ ישראל, והעם היושב בה לעם כולו בכל מקום שהוא. כדברי רב נחמן מברסלב, "כל הברכות וההשפעות נמשכין מאץ ישראל". מקבלים אנו שדאגה לארץ ישראל חייבת לעמוד בראש מעייניו של כל יהודי ושהשאיפה של כל העם צריכה להיות שגם בימינו "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" , - שגם בימינו העם היושב בארצו יוביל את העם כולו.
כמו חלק ממייסדי התנועה הציונית, רואים אנו בשיבת ציון גם יד אלוהים וגם המשך ישיר לשאיפת כל הדורות - לשוב הביתה. ארץ ישראל כחלום וכתקווה היא חלק ממורשתנו העתיקה ביותר, והשיבה היא חלק מהיסטוריה דתית-לאומית. לפי השקפותינו אי-אפשר להפריד הפרדה מוחלטת בין אמונות ומצוות מצד אחד וחידוש חיינו בארצנו מצד שני.

שיבת ציון הייתה צעד בתהליך המוביל מהר סיני לימות המשיח. (כמובן, אין להסיק מכך מסקנות ישירות על מקום הדת בארץ ובחברה, על חקיקה דתית, או על כל תחום אחר בנושא המורכב של דת ומדינה. על נושא זה נכתוב בקיצור בסוף דברינו, ונרחיב את הדיבור בחוברת אחרת. כמו כן, ברור שאיננו שוללים כהוא זה שיתוף פעולה עם כל גורם שהוא בעם. נהפוך הוא. אנחנו צועדים יחד עם כל חלקי העם הרואים בציון את הבית הלאומי ולא רר עם אלה שמקבלים את הדעות הספציפיות שלנו). עבורנו, שמירת המסורת ופיתוח חיי הדת בארצנו הם חלק מהאחריות החלה על כל יהודי בשובו לציון.
ברור שיש גם גישות ברעיון הציוני ובתנועה הציונית שאינן מקובלות על התנועה המסורתית. בין הציונים הראשונים, וגם בין היהודים היום, יש מי שרואים בציונות את שלילת כל העבר. הדעה הזאת גורסת שחיי העם בארצו באים במקום כל ההתחייבויות הדתיות והמסורתיות שהתחייבנו בהן במשך כל הדורות. מובן שאנו מתנגדים לגישה זו וממשיכים לראות ביהדות את מסגרת כל חיינו, כולל מצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. תקוותנו היא שבבוא היום יהיה כל העם מודע לאוצר האינסופי הזה. בינתיים ברור שאנחנו רואים בשיבת ציון המשך והזדמנות לכולנו להתפתח גם בעולם הרוחני והדתי, ולא רואים בציונות שלילת כל מה שירשנו וכל מה שהשגנו עד כה. באנו לבנות ולנטוע, ולא לנתוץ ולנטוש, להאביד או להרוס.
בדומה לזה, שוללים אנו את הביטוי "עם ככל העמים" במידה ומדובר בשלילת הייחוד שיש בעם היהודי. אנו רואים ביעדנו יעד ספציפי, ובמיוחד רואים אנו את תרבותנו כיחידה במינה. אסור למו לשלול מה שמפריד בינינו לבין העמים האחרים. נהפוך הוא. חובתנו לתרום לאנושות כולה באמצעות הייחוד שיש בנו, לפתח אותו, ובאמצעותו למלא את חובותינו כתרבות חיה לכל שאר העולם.

לכן, המהפכה הציונית הרצויה בעינינו היא מהפכה למחצה. כבר שינינו הרבה ועודנו משנים, אבל באותה עת אנחנו ממשיכים ומפתחים. אנו ממשיכים לצמוח כעץ הקשור לשורשיו, ולא כנטע זר. ואם נשתמש בדימוי אחר, אסור לנו לנטוש את אבותינו אך אסור לנו גם לעמוד לגמרי בצילם. העמדה הנכונה היא לצמוח כך שנעמוד על כתפי אבותינו וכך נגיע בכל דור ודור לעילא ולעילא - יותר ויותר למעלה.
בדורות האחרונים הודגשו מימדים חדשים, נוספים, של שיבת ציון. הדגשים האלה החזירו לעולם הציוני גוונים חשובים ביותר של העבר. גם במימדים אלה רואים אנו חלק חשוב מאד של המהפכה הציונית ואולי החלק החשוב ביותר לימינו. נייחד את שלושת הקטעים הבאים לשלושה מימדים אלה.


הכוח הטמון בקשר בין העם לארצו
מאז ומתמיד היו מי שראו בצירוף בין עם ישראל וארץ ישראל קשר המאפשר לשני השותפים הישגים והתפתחויות שלא ניתן היה להשיגם אחרת. בימי הביניים היטיב יהודה הלוי להסביר את הקשר הזה בעזרת משל הכרם: ארץ ישראל היא האדמה הטובה ועם ישראל הוא הגרעין הטוב, ורק כשנוטעים את הגרעין הטוב באדמה המתאימה אפשר להגיע (דרך טיפול נאות - עשיית דבר ה') לענבים הרצויים. הצירוף הוא העיקר. במאה הזאת הודגש רעיון זה במיוחד על ידי שניים מגדולי תולדות הציונות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ו - א.ד גורדון. את השני מקשרים לרוב להדגשת ערך העבודה, אבל הוא גם התבטא על הקשר בין העם והארץ, כלדהלן:
בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה העיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה. ("עבודתנו מעתה")
הרב קוק הרבה לדבר על הקשר הזה, שבעיניו קדם להיסטוריה והיה עמוק יותר מזיכרון. לפי הניסוח שלו: "את הודה ויפעתה (של נשמת האומה) הלא לא תוכל לגלות רק בעמה החי חיים שלמים על אדמתו". (שושנת העמקים, עמ' י"ג)
הקשר הזה בא לידי ביטוי כבר בדברי חז"ל: "אמר הקב"ה למשה- הארץ חביבה עלי וישראל חביבין עלי. אכניס את ישראל שהם חביבין עלי לארץ שחביבה עלי." (במ"ר כ"ג) קשה מאד להגדיר את התחושה, כי כל הגדרה בסופו של דבר היא גם הגבלה, וקשה מאד להגביל תחושה. אבל אין ספק שהיא קיימת, והבסיס שלה נע ונד בין מיסטיקה לאמונה, לראייה היסטורית ביקורתית. אנו רואים בגישה הזאת לא רק תופעה סוציולוגית מעניינת, אלא גם נדבך חשוב של יחסנו לארץ כיום. אין ספק שהגישה מקובלת בימינו, ולא במקרה עשתה נעמי שמר שימוש באמרתו של יהודה הלוי "אני כינור לשיריך" בשיר שזכה לפופולאריות כה רבה.
לפי המדרש (תלמוד ברכות ג: ), תלוי היה מעל מיטתו של דוד המלך כינור ובחצות הלילה באה רוח צפונית ונשבה בו, והכינור היה מנגן מעליו. דוד נאלץ היה לקום ולעסוק בתורה עד שעלה עמוד השחר, ככתוב: "חצות לילה אקום להודות לך." (תהילים קי"ט) "כינורו של דוד," כתב א.ד.גורדון, "יכול לשוב לכוחו רק פה, בארץ ישראל".


ההזדהות ההיסטורית
בעל המזמור (קכ"ב) שמח להיות בירושלים, ובין נימוקיו כתב: "ששם עלו שבטים... להודות לשם ה': כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד." גם אז, בזמן התנ"ך, הזדהה עולה הרגל עם אלה שקדמו לו בארץ. כך הביע את שמחתו רק ע"י הבאת הימצאו באותו המקום: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים!"
גם אבות הציונות חשו בהזדהות הזאת למרות שלא הבליטו את המימד הזה בכתביהם. אין הסבר אחר לדחיית הצעת אוגנדה, מקלט ארעי לעם בארץ אחרת. למרות שפיקוח נפש היה בראש מעינותיהם, לא יכלו נציגי העם לנטוש אף לרגע את ארץ האבות.
אנו רואים בהזדהות הזאת עם ההיסטוריה, עם העבר ועם גדולי העם בכל הדורות את אחד המימדים החשובים ביותר של הציונות בימינו.
היטיב להביע הזדהות זאת אחד מגדולי הוגי הדעות המסורתיים בדורנו, הרב אברהם יהושע השל. בתום ביקורו בארץ, לאחר מלחמת ששת הימים, כתב:
לא בגפי באתי לירושלים. נהרות של ערגה אין קץ, דבקות, חלומות זורמים יומם ולילה, תיקוני חצות, דורות, מאות ואלפי שנים, נחלי דמעות של נדר וציפייה, מרחבי תבל כולה, מארבע כנפות הארץ, נשאו אותנו, בני דור זה, אל הכותל. אבות אבותיי ראו בחלומם בלבד. לעמי באושוויץ רחוק היית כרחוק שמיים מארץ, ואני הנני נוגע באבניך! הראוי אני? איככה אוכל אי פעם לשלם שכר רגעים אלה? (ישראל הווה ונצח, עמ' 43)
כדי להבין ולהגדיר את יעדינו, עלינו להבין את שורשינו ורקענו. על כן אין התקדמות בארץ בלי התחלה בימי קדם, אין חזון לעתיד בלי זיכרון של העבר. הציונות בימינו פונה למחר ולאתמול באותה עת. כדברי השל: בבואי לארץ ישראל, כל אבן, כל עץ הנם מזכרת של עבודת כפיים ושל תפארת, של נביאים ובעלי תהילים, של נאמנות וקדושה. יהודים עולים לישראל לא לשם ביטחון פיזי לעצמם ולילדיהם: הם עולים ארצה כדי להתחדש ולהיבנות, כדי להתנסות בחוויית התקומה. (שם, עמ' 132)


עם קדוש
בשיבת ציון רואים אנו לא את סופה של הדרך אלא את ראשיתה. כך נתפסה השיבה מאז ומתמיד, וכך צריך להיות גם בימינו. התורה, המצדיקה את ריבונותנו בארץ במתת האל, מתנה את נוכחותנו בהתנהגות הולמת על האדמה. לא היה עם אחר בימי קדם שראה את זכותו על ארצו כמותנית בתנאי. האיום האחרון, ב"תוכחות", גם בסוף ספר ויקרא וגם בסוף ספר דברים, היה הגלות. אם העם יעמוד בסירובו לשמוע אל דבר ה', אז - "אתכם אזרה בגויים" - "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ".

בכל הדורות הבינו שהנוכחות בארץ היא לא רק זכות אלא גם חובה. כמובן, תמיד היו חילוקי דעות על ההתנהגות הספציפית הדרושה, אבל בכל זאת הייתה הסכמה כללית על העיקרון.
בתולדות הציונות המודרנית הדגיש מימד זה במיוחד מרטין בובר. ב"ספור על אברהם," כתב, המקשר את מתן הארץ עם הצו להיות לברכה, הוא סיכום מצומצם ביותר של העובדה, שחבור עם זה עם ארץ זו עמד בסימן של תפקיד מוטל... בשום תקופה ישראלית לא הייתה ארץ זו סתם קנינו של העם: תמיד הייתה בה יחד עם זה כעין דרישה לעשותה מה שאלוהים רצה שתיעשה. (בין עם לארצו, עמ' 4)
אנו רואים באתגר הזה את עיקר הציונות בימינו. הציונות רשמה לזכותה את ההישג המרשים והכמעט בלתי אפשרי של הקמת המדינה, והבאת רבבות מבני העם לארצם. לא גמרנו את מלאכת קיבוץ הגלויות, אבל ברור לנו שעלינו להתרכז באיכות החיים בארץ וביעדים שעבורם חזרנו לביתנו והקמנו את הבית הלאומי. וכך סיכם בובר:
מודעים אנו לעובדה שלפני שלושת אלפים שנה כניסתנו לארץ הזאת הייתה במודעות מלאה של יעד עליון להקים חיי צדק בארץ, חיים שאי-אפשר ליישם אותם כיחידים, אלא רק כעם בהקמת חברה חיה... לא גמרנו את המלאכה...דרושה לנו אדמתנו כדי למלא את החובה... אין כאן עניין של חמדה. ברצוננו רק לשמוע ולעשות. (תשובה למהטמה גנדי, תרצ"ט)

שיבת ציון היא בעינינו, אפוא, הישג נפלא ונקודת מפנה היסטורית לכל העם, אבל גם אתגר והזדמנות. בלי לשים לב ליעד השני, בלי לקבל על עצמנו את החובה לבנות כאן חברה המושתתת על צדק, חברה למופת, חברה בה יש מודעות לכך ש"עיני ה' אלוהיך בה", ובקיצור: עם קדוש, נסכן בסופו של דבר גם את ההישגים שהשגנו עד כה.


דמוקרטיה, מיעוטים, ריבונות ומשיחות                                                                                 
בזמן האחרון נשמעים קולות המערערים על כמה מערכי היסוד של הגישה המסורתית לציון. נקדיש כמה מילים, אפוא, לעמדותינו בנושאי הדמוקרטיה, מיעוטים בארץ, תביעות אחרות לריבונות על הארץ, ומשיחות ציונית.
יש מי שרואים בדמוקרטיה כעין נספח לציונות, שתועלתה נמדדת רק בעזרתה להגשמת ערכים אחרים, שהרי הדמוקרטיה אינה ערך יהודי. עמדתנו היא בדיוק ההיפך מזה. אמנם, הדמוקרטיה נולדה בעולם היווני והיא לוקה בכמה חסרונות - אולם אין לה תחליף עדיף, ויתרה מזאת - מי שמבין נכון את המסורת היהודית חייב לראות בדמוקרטיה את אחד העקרונות הבסיסיים של המדינה המודרנית. אנו שואפים להגשים ערכים ועקרונות יהודיים רבים בחיינו (ובמיוחד בציון), ערכים כמו תיקון עולם, קיום חברה קדושה, גמילות חסדים, "צירוף" הבריות ועוד. כולם תלויים קודם כל ביכולתו של הפרט לפעול בצורה חופשית, להשפיע על חברתו וממשלתו, ולהתמודד שוב ושוב לאור החלטותיו עם הבעיות המסובכות של החיים. בקיצור, הגשמת העקרונות האלה תלויה בשמירה על ממשל דמוקרטי, ומסיבה זאת אנו רואים סתירה מוחלטת בין הציונות ובין כל גישה שמוכנה לוותר על הדמוקרטיה.

באשר למיעוטים, אנו מתנגדים התנגדות חריפה לעמדה הגזענית הטוענת (וזה בשם היהדות!!!) שארץ ישראל היא מקום אך ורק ליהודים ושאין צורך לא בסובלנות, לא בשוויון זכויות, ולא ביחסים תקינים עם האזרחים הערביים של מדינת ישראל. אנו רואים בגישה הזאת סילוף מוחלט של היהדות, שהצטיינה תמיד בגישה נאורה ומתקדמת יותר מרוב האומות בעולם דווקא בתחום זה. אנו מצדדים גם ב"חוקה אחת" שתהיה לכל תושבי הארץ וגם ברגישות מיוחדת לבני מיעוטים בכל מקום שהוא, שכן זוהי תורתנו מאז שהיינו גרים בארץ מצרים. כל עמדה גזענית, הרואה בלא-יהודי אדם הנחות מן היהודי, היא סילוף היהדות, עיוותה וחילול השם.

אין מערערין על זכותנו לארץ ישראל - במלואה. בכל זאת, ההגשמה השלמה של הזכות הזאת קשורה במקורותינו לימות המשיח, עידן שטרם הגענו אליו (וראה עוד להלן). בהווה, אסור לנו להתעלם מנוכחות עמים אחרים באזור ומן התביעות שלהם. בנושא זה לא קבענו ולא נקבע מדיניות, אך דבר אחד ברור, אסור לנו להתבסס אך ורק על זכותנו לארץ. (כמובן, השיקולים העיקריים, ביטחוניים, פוליטיים וכו' הם לא בתחום הקביעה הדתית ואיננו נוקטים עמדה פוליטית בנושא המסובך והקשה של ריבונות על חלקי ארץ ישראל).
אחד העיוותים הגדולים של כמה הוגים המתיימרים לייצג את דת ישראל בימינו היא הקביעה שהגענו כבר להתחלת ימי המשיח, ועלינו להתנהג בהתאם. רבותינו אסרו על עמנו את חישוב הקץ, והאיסור הזה חל גם עלינו. בעבר, נכווינו קשה מאד, כעם, מאמונה שלמה בנוכחות המשיח ומפעולות שנעשו בהתאם לאמונה זו. אנו מאמינים בביאת המשיח, אבל כשיבוא לא נצטרך להתווכח אם הגיע או לא. בינתיים, עלינו לקבוע את דרכנו לפי ערכינו המסורתיים בשאיפה לתיקון העולם, לצירוף הבריות. זאת היא הדרך הנכונה לעשות את המקסימום להבאת המשיח, שיבוא במהרה בימינו.


שלילת הגלות ודמותה הדתית של המדינה
גישות הזרם המסורתי לנושא שלילת הגלות וגם לשאלת דמותה הדתית של המדינה תתוארנה בשתי חוברות אחרות. בכל זאת, בהתחשב בעובדה שנושאים אלה קשורים קשר כה הדוק עם נושא המאמר הזה, נסכם כאן בקצרה את גישתנו אנו לסוגיות חשובות אלה.
בביטוי "שלילת הגלות" כלולות כמה וכמה גישות. במידה ומדובר בניתוח סוציולוגי, מעין נבואה לעתיד, אין זה מענייננו כאן, וכל אחד ינתח את ההתפתחויות לפי הבנתו. במידה ומדובר בשלילת קיום הקהילות או חיי היהודים בחו"ל, ברור לחלוטין שאנחנו דוחים גישה זו מכל וכל. אם העם עומד במרכז עניינינו כיהודים, אחריותנו היא לדאוג לו באשר הוא. יתר על כן, למרות שבגישתנו רואים אנו יתרון עצום לחיים היהודיים בארץ ישראל, אין להסיק מכך שאי-אפשר להיות יהודי בכל מקום אחר. ובכל זאת, במידה שהביטוי "שלילת הגלות" מצביע על כך שיש יתרון מהותי לחיים היהודיים בארץ ישראל, אנו מסכימים עמו. יש רק מרכז אחד לעם היהודי, ורק במקום אחד אפשר לחיות את החיים היהודיים במלואם - ארץ ישראל.
ובאשר לדימוי הדתי של מדינת ישראל, אנו ערים לבעייתיות הכלולה בביטוי "מדינה יהודית". מצד אחד איננו רואים את המדינה רק כמדינת היהודים אלא גם כמדינה יהודית. מצד שני, אנו מצדדים גם בהקמת מדינה מודרנית בה יש שוויון זכויות לכל ואין כפייה על איש. ברור שלפעמים מתנגשים שני העקרונות זה בזה. נטייתנו היא להתנגד לכפייה דתית, אבל עם זאת רוצים אנו לראות את המסורת משתלבת בחיי העם. אנו מצדדים בסמלים הדתיים המקובלים על כל העם ומצדדים גם בהרחבת החינוך המסורתי כדי שלכל ילד וילדה בישראל ילמדו על עברם ועל מסורת עמם. על כל יהודי כפרט ועל העם כולו כאומה להתמודד עם הזהות של העם היושב בציון כעם יהודי, ויחד למצוא את שביל הזהב המוביל מהעבר אל העתיד. אין ספק שהדרך קשה, אבל אין ספק גם שיכול נוכל בה.

עם הפנים לעתיד
אנו קוראים לכל יהודי בכל מקום שהוא לכוון את ליבו, את עיניו, ואת צעדיו לארץ ישראל. קוראים אנו לכל יהודי להתמודד עם האתגר העצום הזה, וליהנות מהזכות שניתנה לנו לבנות מחדש את חיי העם בארצו. מעודדים אנו את העלייה לארץ, ובאותה עת שומרים אנו על קשר הדוק עם אחינו בני ישראל באשר הם, מתוך מטרה להגביר את תודעתם הציונית ולחנך אותם לנעשה בציון ולתפארת החיים בארץ.

צור קשר מהיר
אשמח לקבל ניוזלטר
דג כדגכ