לחצו לחתונה שווה
ניוזלטר
צרו קשר

מנהגי אבלות: מושגי יסוד

זמן האבלות במסורת היהודית נמשך שנה ומחולק לארבע תקופות.בכל תקופה נוהגים מנהגי אבלות שונים. התקופה הראשונה היא תקופת האנינות, פרק הזמן שבין הפטירה לבין הקבורה. לאחר הקבורה מתחילה תקופת השבעה - שלושה ימי בכי וארבעה ימי אבל. השבעה היא גם חלק מ 'השלושים', החודש הראשון לאובדן, שהוא גם חודש האבל הראשון בשנת האבל.
בתום שנת האבל נהוג לציין יום זיכרון פעם בשנה, בתאריך העברי של יום יום הפטירה.
מנהגי האבלות משתנים מתקופת אבלות אחת לשנייה. ככל שמתרחקים ממועד הפטירה כך הולכים מנהגי האבלות ופוחתים. תפקידם של המנהגים לסייע לאבלים למצוא איזון בין הרצון והצורך להתאבל, לבין הצורך להתמודד עם הכאב ולשוב לחיים, צורך שהמסורת היהודית מייחסת לו חשיבות יתרה. מנהגי האבלות מציעים כיצד לנהוג בשעה של אובדן, בשעה של כאב ושל חוסר אונים.

המסורת היהודית מבחינה גם בין אבלות על קרובים מדרגות שונות. האבל על אב ואם הינו האבל הממושך ביותר ואורך שנה שלמה, בעוד האבל על קרובים אחרים אורך רק שלושים יום. המסורת מניחה כי מותם של הורים הוא בדרך-כלל מוות טבעי, בשיבה טובה, ולכן יש לעודד את האדם להתאבל על לכתם. לעומת זאת, מות קרובים אחרים (אחים, בנים ובני זוג) בא בהפתעה, ולכן טבעי יותר להתאבל עליהם לאורך זמן. במקרים כאלה בחרה היהדות לעודד את האבלים להתאושש ולהמשיך בשגרת חייהם מהר ככל האפשר. על תינוק שנפטר בטרם מלאו לו שלושים יום אין חובה הלכתית להתאבל. עם זאת, רבים מקבלים עצמם מנהגי אבלות גם לגבי תינוקות.

שבעה
"וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו... וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד; וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים." (בראשית, נ'. 7 - 10) בתום הקבורה מתכנסים האבלים בבית בו ישהו במהלך השבעה (על פי רוב, בית הנפטר). ימי האבל הראשונים נמשכים כשבוע ימים, כאבלו של יוסף על יעקב אבינו . המספר שבע הוא מספר בעל משמעות סמלית עתיקת יומין ביהדות: שבעה ימי בריאה, שבעת ימי השבוע, שבעת ימי שמחת החתונה , ברית המילה נערכת ביום השמיני, לאחר שבעה. גם החגים המשמעותיים (סוכות ופסח) נחגגים שבעה ימים, ולכן זה גם מספר הימים בהם יש לציין את האבל, כמאמר הנביא עמוס: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, וְכָל־שִׁירֵיכֶם לְקִינָה, וְהַעֲלֵיתִי עַל־כָּל־מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל־כָּל־רֹאשׁ קָרְחָה; וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד, וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר" (עמוס, ח', 10). מנהג השבעה ביהדות מבוסס על ההנחה כי אל לאבלים להישאר לבד עם אבלם אלא לשהות בחוג משפחתם וידידיהם. המסורת היהודית מניחה כי בתום שבוע, כאשר ייוותרו האבלים לבדם, יהיה להם קל יותר להתמודד עם האובדן. את שבעת ימי האבל מתחילים לספור מן הקבורה. על פי המנהג העברי, מונים את הימים משקיעת השמש ועד שקיעת השמש ביום המחרת, על כן אם נותרו דקות ספורות של אור יום לאחר טקס הקבורה - ייחשב יום הלוויה כיום הראשון של השבעה. השבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי שלאחר הקבורה. במסורת היהודית חל איסור מלאכה ויציאה מן הבית במהלך ימי השבעה.איסורים נוספים החלים על האבלים בתקופה זו כוללים איסור רחיצת הגוף, איסור החלפת הבגדים וכיבוסם, הימנעות מתספורת מגילוח ומסיכה (איפור וקרמים), הימנעות מנעילת נעליי מעור ואיסור תשמיש המיטה (קיום יחסי אישות. יש הנוהגים גם שלא לאכול בשר ולשתות יין מאחר ומאכלים אלה מסמלים חגיגיות ושמחה. נוסף לכך, מקובל כי אבלים אינם לומדים או קוראים בתורה במהלך ימי האבל מאחר והתורה משמחת את הלב, אינם שואלים בשלום חבריהם ומקפידים לשבת על מושבים נמוכים או על הארץ.


סעודת הבראה
עם השיבה מטקס הקבורה בבית הקברות תערך סעודת הבראה. בסעודה זו נוהגים לאכול מאכלים עגולים כגון ביצים, עדשים וכעכים מלוחים כסמל למעגל החיים, מעגל שמוות ולידה משמשים בו בערבוביא. כמו כן, יש הנוהגים לערוך מספר שינויים בברכת המזון במהלך השבעה.


תפילה ולימוד בבית האבל
כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש במניין, נהוג לארגן תפילות בבית בו יושבים שבעה. נוסח התפילה בבית אבל אינו שונה כמעט מנוסח רגיל של תפילה, למעט הוספת 'קדיש יתום' ומזמור מ"ט או ט"ז מספר תהילים וכן, השמטת תפילות 'תחנון', 'למנצח' ונשיאת כפיים ושינויים קלים בברכת המזון. כמו כן, נהוג לוותר על מנגינות שמחות לטובת נימה שקטה ועניינית לתפילה.
הזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית מוקדש בחלק מבתי האבלים ללימוד לעילוי נשמת הנפטר. על פי רוב מקובל ללמוד משניות בסמגרת זו בשל הדמיון הלשוני בין המלים משנה ונשמה. המשניות הנבחרות הן בדרך-כלל משניות המתחילות באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, משניות העוסקות בחיים ומוות וכן משניות ד'-ז' במסכת מקוואות פרק ז', היוצרות בראשיהן את המילה 'נשמה'.


עליה לקבר
בתום שבעת ימי האבל נוהגת המשפחה לעלות לקבר הנפטר. באותו היום "יושבים "האבל זמן קצר בלבד. אז יאמרו להם המנחמים "קוּמוּ מֵאֶבְלֶכֶם'. אין חובה לעלות לקבר דווקא בבוקר, ואפשר לעשות זאת במשך היום. מותר להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות עוד לפני העלייה לקבר. בבית הקברות נוהגים לערוך טקס קצר בו נאמרים מזמורי תהילים (על פי רוב מזמורים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל), תפילת אשכבה ואוסף פסוקים ממזמור קי"ט בתהלים המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, וכן את המילה 'נשמה'. לסיום אומרים 'קדיש יתום' (מותנה בקיום מניין) ותפילת 'אל מלא רחמים'.

אבלות בשבת ובחג
יום ההשבת אינו מפסיק את השבעה, אולם בשבת עצמה אין מתאבלים. מנהגי אבלות שבתוך הבית, כגון הימנעות מיחסי אישות, נמשכים גם בתוך השבת. נהוג כי אבלים ההולכים לבית הכנסת ביום ששי בערב בימי השבעה אינם מגיעים לתחילת התפילה אלא מצטרפים אליה רק לאחר שירת לכה דודי. לפני כניסתם לבית הכנסת מודיע אחד מן המתפללים על בואם ומורה לקהל: "נִיחוּם אֲבֵלִים" או "צְאוּ לִקְרַאת הָאֲבֵלִים". בדרכם של האבלים אל מקומותיהם בבית הכנסת ינחמו אותם המתפללים. בניגוד לשבת, בחגים וימים טובים מפסיקים את השבעה או דוחים אותה לאחריהם. אם הקבורה נערכה לפני אחד משלושת הרגלים (סוכות, פסח או שבועות) או לפני ראש השנה ויום הכיפורים - מפסיקים חגים אלו את השבעה או מבטלים אותה כליל. לעומת זאת, אם חלה הקבורה במהלך חול המועד תדחה השבעה עד לסוף החג. החל ממוצאי החג נוהגים מנהגי אבלות שבעה ימים. חג הפורים אינו דוחה את השבעה, אולם כן מחליפים לכבודו בגדים ויוצאים בו מן הבית.


"שלושים"
חלק ממנהגי האבלות ממשיכים לתוך השלושים, וחלק מהם נפסקים בתום השבעה. במהלך כל השלושים ימים נוהגים שלא להסתפר, לא להתגלח ולא ללבוש בגדים חדשים. נוהג גם שלא להשתתף בשמחות ובחתונות (יש המשתתפים בחופה ובטקסי ברית ופדיון, אך לא במסיבה), ולא ללכת למקומות בידור. יש הנוהגים שלא לשמוע מוסיקה, להאזין לרדיו ולצפות בטלוויזיה. במשך כל ימי השלושים ממשיכים האבלים לומר 'קדיש יתום' בעת התפילות. יש המדליקים במשך כל השלושים נרות נשמה. אם חל יום טוב (חג שיש בו איסורים כמו בשבת) בתוך השלושים, נפסקים מנהגי האבלות, בדומה לדין לגבי השבעה. בתום שלושים יום מן הקבורה עולה המשפחה לקבר הנפטר. העלייה לקבר כוללת על פי רוב גם את טקס חנוכת המצבה. בשלושים, כמו בשבעה, נהוג לערוך על הקבר טקס הכולל אמירת פסוקי תהלים, אמירת 'קדיש יתום' (במידה שיש מניין מתפללים), תפילת 'אל מלא רחמים' והספדים אישיים. בתום השלושים תמה תקופת האבל על מרבית קרובי המשפחה למעט אבל על הורים שנמשך שנה שלמה.


שנה (שנים-עשר חודש)
בתום השנה מיום הפטירה לפי לוח השנה העברי, עולים לקבר לעריכת טקס קצר. כאן מתחיל המנהג לעלות לקבר בכל 'יום שנה', להעלות את זכרו של הנפטר. בשנה מעוברת (שנה בה נמנים על פי הלוח העברי שלושה עשרה חודשים, ובהם אדר א' ואדר ב') מסתיימים מנהגי האבלות בתום שנים עשר חודשים, אולם העלייה לקבר נעשית על פי רוב רק לאחר שלושה עשר חודשים מן הפטירה והקבורה.


יום השנה וימי יזכור
בכל שנה מאז הפטירה, בתאריך העברי של יום הפטירה נוהגת משפחת הנפטר להעלות את זכר הנפטר ולעלות לקברו. נהוג להדליק נר נשמה לאורך אותה יממה ולקיים טקס קצר בחלקת הקבר. לאחר העלייה לקבר לומדים משניות (או מקורות אחרים) לעילוי נשמת הנפטר. יש הנוהגים לעלות לתורה בשבת שלפני העלייה לקבר או באחד הימים האחרים (שני וחמישי) בהם קוראים בתורה בבית הכנסת.
ימי יזכור נוספים הם יום הכיפורים, היום השביעי של חג הפסח, חג השבועות ושמחת תורה. בימים אלו נערך בבוקר בבית הכנסת,טקס הזכרת נשמות - יזכור - בין קריאת התורה לתפילת מוסף .


קבורה מסורתית
מדי שנה עולה מספר הפונים לתנועה המסורתית בבקשה לערוך טקסי קבורה ליקיריהם. עד לאחרונה, רק חברת קדישא של הרבנות הראשית לישראל הורשתה לקיים טקסי קבורה בארץ. הסדר זה מנע מרבנים מסורתיים לנהל את הטקס, ומנע מנשים לומר קדיש ליד הקבר. במאי 1992 עתרה התנועה המסורתית לבית המשפט העליון, וזה פסק כי יש לאפשר טקסי קבורה מסורתיים או רפורמיים כחוק. התנועה פועלת בשיתוף עם עמותת "מנוחה נכונה" - ארגון שאינו מזוהה עם שום זרם ומאפשר קבורה לא אורתודוקסית בבתי עלמין נפרדים. רבנים מסורתיים מציעים למשפחות טקס רגיש ומכובד. ישנן קהילות מסורתיות שהקימו ארגוני 'חברה קדישא' עצמאיים. ביישובים קטנים, שבהם הממסד האורתודוקסי אינו חזק דיו, רבנים מסורתיים מוזמנים לעתים קרובות לערוך טקסי קבורה עירוניים.

צור קשר מהיר
אשמח לקבל ניוזלטר
דג כדגכ